חריץ בין החרכים

איך אני אמורה למצוא חריץ בין החרכים, כשהילדות שלי היא חומה בצורה, לא, לא חומה אפילו, כספת נעולה על מנעול ובריח, תיבת פנדורה. איך אני אמורה למצוא חריץ בין החרכים, כשאין חרכים, או חריץ, והילדות שלי בכללותה מנועה ממני, חסומה ממני, נשכחה.

הייתי מתחילה מזכרונות, אבל כבר עברנו על זה שאין לי ממש זכרונות מכל התקופה, ואם זה הודחק אז בטוח יש סיבה, סיבות, שבדרך אל הריפוי אני כבר מנסה בכל זאת לתת להן לצוף אל פני השטח.

אבל הן ביישניות. עולות עמוק עמוק מתחת לפני השטח, מבין היצורים האפלים של המים והתהומות של האדמה, מגיעות כמעט לפני השטח, הן שם בגבול- שבין ערות ושינה שבין חלום למציאות שבין הזכרות עצמית לשכחה… כמעט כמעט נוגעות, כמעט פורצות, כמעט….
ושוקעות לאט חזרה.

you are OK to be a child אומר ה-permission שאקאש הנחתה אותי לחזור עליו כל בוקר, ואני חוזרת ואני מנסה, מנסה לזכור להיות בגוף, כפות רגליים על האדמה, קרקוע והעקצוץ של הקרקע בפנים כפות רגליי, חום בכפות ידיי, נשימה. מילים? וכי מה הן יכולות לפרוץ את החומה. הרי חשבתי במילים כל חיי, מילים ומחשבות ורעיונות וקונספטים שבסוף לקחו אותי לשום מקום, או בעצם גרוע יותר, לקחו אותי למקום שיש בו הכל: הגדרות, מסגרות, אפיונים, קטלוגים.

טוב נו, אז לא באמת ציפיתי שבמילים אני אחדור את דרכי פנימה אל הדחקות שהזכרות עצמית, ריקודים של גורדג׳ייף, תרגילי מדיטציה סומטית יום יומיים, טיסה לאנגליה לישיבות מדיטציה ארוכות, שדות הפיות והקשתות בענן בחווה באירלנד, רחובותיה של העיר העתיקה של ולנסיה, רחבת המחול של מעלה החמישה, ה-46 של גורדג׳ייף בחדר מהביל על החוף בגואה, הפנסתר בסטודיו של אקאש, טיפול TA, מחול סופי, תנועות טיבטיות, ריקודים דרווישים, זיכ׳ר והתבוננות עצמית לא מצאו עדיין.
איך אפשר למצוא חריץ בין החרכים כשזכרוני חומה בצורה? וככל שהזמן עובר מבינה אני, שהדרך לשם לא במילים היא, לא במחשבה, לא בחשיבה, לא בראש, מהמרכז האינטלקטואלי ששם ידו ומתערב ללא צורך בתפקיד של מרכזים אחרים.

ילדות, לא שכחתי ממך. שכחתי אותך, אבל לא ממך, שבין כל הדרך הזאת, את בין היתר המשימה: להזכר במי שאני באמת משמעותו להזכר גם במה שהיה. אז כשהרגע יגיע הוא יבוא, ובינתיים אני ממשיכה: לתרגל, לשכוח, להזכר לפרקים, נשימה, מגע כפות ידיי, יציבה, קרקע, אדמה. בינתיים אני ממשיכה, ללכת, לצעוד, לפסוע אל הגן. לפחות כבר מצאתי הדרך, לפחות מצאתי מורה ונתיב ותרגיל. אז אחרי שאגיע יהיו לי מילים (אולי). אבל לבינתיים, זו רק עוד חומה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.