צדפה

יותר מכל, זכורים לי רגעי החוף של תחילת טיולי במנקורה. היה זה לפני 8 חודשים, אך אני, שכחנית סטלנית שכמותי, עדיין זוכרת. היינו הולכים על החוף יחפים ומעושנים בשמש הצהריים, ומוצאים אוצרות שגלי הים הושיטו לנו. היו שם הרבה קסמים. דייג שעמד בקצה הגלים ותפס תמנון עם חכה מאולתרת, מחוט שהחזיק בידו ולו קרס בצד השני. חיות ויצורי ים בין הסלעים. שאגת הגלים בהתנפצם על הסלעים והבריכות הקטנות של המים שנוצרו וסרטנים חמודים רצים בתוכן. שיחקתי איתם תופסת על החול, הם בורחים מגומה לגומה שחפרו בו ואני קופצת אליהם ומהם בפחד ובנסיון משעשע לתפסם.
היינו משוטטים על החוף ואוספים צדפות מקסימות מהמים. קרני השמש נשברו עליהן במליון צבעי הקשת, וקרביהן נצצו ורוד-כחול-ירוק של פנינה. הן היו מאורכות ומספיק גדולות – פשוט אידיאלי בתור מאפרה מאולתרת, טבעית, יחפה- כמונו על החוף.

   

אך בערב בהוסטל, בין הערסל לחדר, היינו רואים שוב את הצדפה. אנחנו כבר לא מעושנים, השמש שקעה לה וקרניה כבר לא נשברות על הצדפה הרטובה בצבעיהן. כשהיא היתה יבשה ומחוץ לים- ובלי השמש- היא לא היתה צבעונית, לא מיוחדת, לא נוצצת, אפילו לא יפה בתור מאפרה.
היא היתה סתם צדפה.

***
אני מעבירה את השבוע הלפני אחרון שלי עם שיר, אותה הכרתי ממש בתחילת הטיול. הלכנו כל אחת לכיוונה אז מהר תוך יומיים, אך בין פגישות מחודשות בקוסקו (פרו) לבין בואנוס (ארגנטינה) מצאנו עצמנו כמו אחיות, וכשגילינו ששתינו מסיימות בברזיל קבענו להפגש פה לסוף הטיול של שתינו. 8 חודשים מאחורינו, הותיקות, לא היא ולא אני טורחות כבר ללמוד את השפה. אנחנו מדברות עם המקומיים ספרדית והם עונים פורטוגזית ואיכשהו הכל מסתדר. אני מרגישה כאילו היתה זו סגירת מעגל. מהחוף של מנקורה לחופי בוזיוס הפכתי בדרך מסתם ילדה, למוצ'ילרית צבה, ועכשיו בקרוב אוריד את הבית מהגב ואהפוך… לאישה?

הפעם אין לי סיום נוגע ללב או בעל מוסר השכל לספר. עייפתי מלהתלהב מנופים וכל מקום בו אני נמצאת, ובי כבר לא נוגע, ממלא אותי כאב. הלב שלי התרחב עד כדי אי יכולת להכיל יותר. ואם הייתי עכשיו במונטניטה, באל סנטרו דל מונדו, אני לא בטוחה שהייתי מתלהבת מגשם הספריי, ה-mist, שברי הטיפות שהיו נופלות עלי משמיים. רק דבר אחד אני עוד מרגישה ונוגע בי עדיין- כמה מלהיב ומרגש ומפעים ומבגר היה להיות צבה. וכמה שעם כל הרצון וההשתדלות- מגיעים ימים בהם אין ברירה, וצריך כמו שהצב הגורו אמר- להניח לשריון ולהכנס לתוך בית אמיתי, עם השוקו והבראוניז והמיטה שלי עם הריח שלי, שלא ישנו בה זרים לילה לפני.

אז אולי כן יש לי השכל מכל הסוף המוזר הזה- טוב להיות צבה, וטוב אחרי פרק זמן מסוים, להיות גם לא. כמו שהצדפה נצצה לנו במי הים תחת שמש הצהריים, כך היא היתה סתם צדפה בערוב ימי פה ביבשת. ואחרי שהשמש תשקע על יבשות אחרות, היא גם תחזור לזרוח לבוקרו של טיול חדש, אחר, יום אחד. בינתיים אני נותת לצדפה לנוח במקומה הטבעי בים ומסירה מעלי את השריון שהיה לביתי יחידי במשך זמן כה רב.

זו שקיעה מזמן אחר ומסע אחר, עשור שלם אחרי מונטניטה, דרום אמריקה והצדפות. השקיעה הזו צולמה בגואה ברגע דומה של סיום ורגשות צפים. לעתים אני מרגישה שמזג האוויר מדבר את רגשותי, ובעצם זוהי שיחה דו כיוונית: גם אני מושפעת ממנו. ובשקיעות מלאות הוד והדר כאלו, קל לשים לב להדהוד. בסך הכל מהצד זו שקיעה דרמטית וכך גם המילים, אבל כולנו נוטים להקשר לדרמה הזאת, ועם כמה שאולי זה לא הכי רצוי להאחז כך ברגשות החולפים, לעתים הדרמה הזו מקלה על זרם המילים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.